אתר זה מוקדש לזכרם של סבי מרדכי רוגובין וסבתי חיה רוגובין אלישקביץ', בני העיירה וישניבה.

גיאוגרפיה

וישניבה היא עיירה קטנה בבלרוס, לפני כן בפולין, נמצאת ליד וולוז'ין, בין וילנה למינסק .

היסטוריה

וישניבה במלחמת העולם הראשונה

הנתונים הרישמיים הראשונים על קהילה יהודית בוישניבה הם משנת 1844, אז מנתה הקהילה 336 אנשים. ב - 30 לאוגוסט 1942 הוא יום חיסול הגיטו, היו בו מעל ל - 1100 גברים נשים וילדים שנרצחו בדם קר.

כשהחלה מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, גויסו חלק מהיהודים, בכפייה לצבא הרוסי, אליו לא חשו שייכים ועשו כל שביכולתם להימנע מלהילחם במלחמה לא להם. בקיץ 1915, דליקה שפשטה, שרפה כמעט את כל בתי העיירה כולל בית הכנסת ובית המרחץ. רק בתים בודדים בפאתי העיירה שרדו את השריפה ורוב היהודים הפכו זמנית לחסרי גג.

ביום כיפור תרע"ה (1915) נכבשה וילנה, בירת המחוז, על ידי הצבא הגרמני ומספר ימים אחר כך החל הצבא הרוסי לנטוש את וישניבה. העיירה הפכה במהרה להיות מרכזו של שדה קרב בין הרוסים לגרמנים. כל תושבי העיירה, יהודים וגויים, נאלצו לנטוש את העיירה. חלק בורחים בעקבות הרוסים לוולוז'ין השכנה, שם נשארו עד סיום המלחמה. אחרים ניסו לחזור לעיירה הכבושה על ידי הגרמנים, אך גורשו והלכו לערים השכנות כמו: אולשן, וולקוביסק, אושמנה ועוד.

אחרי המהפכה הבולשביקית ברוסיה בשנת 1917, נסוג הצבא הרוסי מהאיזור והותר לתושבים לחזור לעיירתם אותה נאלצו לבנות מחדש. אחרי כמה חודשים של שליטה גרמנית באיזור נסוג הצבא הגרמני תוך שהוא משאיר את הזירה לצבא הרוסי ולצבא הפולני והעיירה שוב הופכת ללב הקרבות עד שהפולנים מצליחים בשנת 1921 להשתלט על האיזור.

מלחמת העולם הראשונה - כפי שעברה על משפחות אלישקביץ' ורוגובין. הקש כאן

וישניבה בין שתי מלחמות העולם

וישניבה נמצאת תחת שלטון פולני בין השנים 1921 - 1939, בתקופה זו חיי הקהילה מאופיינים בפעילות תרבותית, דתית וציונית חזקה:

• בית הספר העברי "תרבות" מוקם מיד בתום מלחמת העולם הראשונה על ידי המורים חיים אברמסון ויעקב הירש (צבי) אלישקביץ'. בבית הספר שולבו לימודי הקודש בלימודי מדעים והמקצועות לומדו בשפה העברית תוך חינוך לערכים ציוניים לאומיים.

• לקהילה היו שני בתי כנסת שפעלו כל ימות השנה (בית המדרש החדש ובית המדרש הישן) ומלבדם בית כנסת נוסף שהיה פעיל בימים הנוראים ובערבי חג בלבד. מלבדם היה שטיבאל קטן של חסידי סלונים שכלל מעט יותר ממניין חברים.

• סיפריות: בתחילת שנות ה- 20' הוקמה סיפרייה שכללה ספרים בעברית ובאידיש. בשנות השלושים פוצלה הסיפרייה לשתי סיפריות: האחת בעברית והשניה באידיש ואחר כך מוזגו הסיפריות שוב לסיפרייה אחת שכללה בתחילת מלחמת העולם השניה, עם כניסת הצבא הרוסי כ- 1300 ספרים בעברית וכ - 1800 ספרים באידיש.

• תנועות ציוניות: בשנת 1922 הקים חיים אברמסון את הסתדרות "החלוץ" בוישניבה. תנועת השומר הצעיר התבססה בוישניבה בשנת 1928 על ידי יצחק קפלן ויהושע רבינוביץ' (לימים ראש עיריית תל אביב ושר האוצר בממשלת רבין הראשונה). בתחילת שנות השלושים תנועת בית"ר מתבססת גם היא בוישניבה. שלושת התנועות מתאפינות בפעילות עניפה ובעידוד קבוצות ויחידים לעלות לארץ.

• פעילות ציונית: בוישניבה היתה פעילות ציונית רבה שהתבטאה גם באיסוף כספים והתרמה לקק"ל ולמגביות נוספות.

וישניבה במלחמת העולם השנייה

באוגוסט 1939 כשפרצה מלחמת העולם השנייה החל גיוס כללי וכל הנוער הוצא מהעיירה. תוך ימים ספורים החלו להגיע פליטים ראשונים מווארשה ומלודז', שספרו לאנשי הקהילה על מעשי הזוועה של הנאצים והאוכלוסיה היהודית בעיירה מתמלאת דאגה. הנה נודע על ההסכם בין הגרמנים לברית המועצות בדבר חלוקת פולניה ווישניבה תועדה לחלק שישלט על ידי ברית המועצות. היה ברור שהתנועה הציונית תסבול מהשלטון הסובייטי ושניסגרה הדרך לארץ ישראל אך הקהילה הרגישה שניצלה וכשהגיעו הטנקים הראשונים של הצבא הרוסי,יצאה כל העיירה לקבל את פניהם בפרחים ובהפגנת שמחה. במרכז השוק הוקמה במה ויעקב הירש (צבי) אלישקביץ'. בצוותא עם נציג הנוצרים בעיירה הופיעו בנאומים נלהבים ווישניבה הפכה לחלק מהרפובליקה העממית סוציאליסטית - רוסיה הלבנה.

החיים השתנו, מבחינה כלכלית בעלי המלאכה יסדו קואופרטיבים לכל ענף וענף וההזמנות התקבלו דרכם, לכך היה קל יחסית להסתגל קשה יותר היה להשלים אם המשטר בתחום החברתי ציבורי. נאסרה כל פעילות ציונית, בית הספר נסגר ובמקומו נפתח בית ספר בשפה האידיש. עברית הפכה לאסורה. בספריה ביצעו שני בחורים מוולוז'ין טיהור והשמידו את כל הספרים בעברית. מהספרים בשפה האידיש השאירו רק את הקלאסיקות. בוצע גם טיהור העיירה מאלה שהואשמו כאנטי מהפכניים והם גורשו לסיביר, בדיעבד אפשר היום לומר למזלם, שכן מרביתם של המגורשים ניצלו מהשואה שפקדה את העיירה.

חורבן הקהילה

ביוני 1941 הכריזה גרמניה הנאצית מלחמה על ברית המועצות וכל הדרכים התמלאו בפליטים, אבל רק מעטים הצליחו להימלט. חלק מהבורחים נהרגו מהפצצות הגרמנים וחלק היה אנוס לחזור שכן כל הדרכים היו כבר חסומות. כשהתקרבו הגרמנים לוישניבה החלה הפצצה וכולם עזבו בבהלה את בתיהם ויצאו לשדה הפתוח. פצצה שפגעה בבית הרגה את בתו של חנן אוסישקין. בתשע בבוקר נכנסו הגרמנים לעיירה והוציאו צו לחזור מיד לבתים והחלו להטיל גזרות, שבועיים לאחר מכן, כבר נפלו הקורבנות הראשונים, שמעון לוין וליכטרמן הוצאו על ידי הגרמנים מבתיהם ל"סיני-גורי" שם נורו מבלי לתת אפילו להביאם לקבר ישראל.

מספר ימים לאחר מכן נפוצו שמועות על רשימה של 80 איש שעומדים להוציאם להורג. גם שמותיהם היו ידועים. בלילה הוציאו קבוצת בחורים, הובילום לבית הקברות וציוו עליהם לחפור בורות הם המשיכו בכך גם בבוקר המחרת. בלילה כשהובאו הקורבנות לבית הקברות היו הבורות מוכנים והם הוצאו להורג באש מקלעים על פאתי הבור הגדול בבית הקברות היהודי, זה היה מרחץ הדמים הראשון ונרצחו בו 38 מאנשי הקהילה. הם נורו בגבם, חלקם מתו במקום אבל, לפי עדות עדי ראיה גויים, רבים רק נפצעו קשה והיו במלוא הכרתם כשסתמו עליהם את הגולל. אחד מהם אף זעק: "אל תסתום את הבור - אני עוד חי", אחדים הצליחו להנצל על ידי זה שבתוך המהומה חמקו ועבר לשורת הקברים. אברהם פודברזקי שהיה בין הירויים התגנב מהבור שהוא בריא ושלם, פרק לוח מהגדר של בית הקברות ונמלט משם חי. לפי עדויות השכנים הגויים, האדמה מעל הבורות רעדה וזעה עוד שלושה ימים לאחר הרצח.

לרשימת הנרצחים בטבח הראשון ותמונות בית הקברות היהודי בו בוצע הטבח הקש כאן

מספר ימים אחרי הטבח הראשון ניתנה פקודה לעבור לגיטו. הגיטו תפס את כל רחוב קרבה וחצר בית הכנסת והיה מוקף גדר של לוחות משולבים בגדר תיל. חל איסור לצאת מתחומי הגיטו תוך איום שמי שימצא מחוצה לו אחת דינו - מוות. בתוך המועקה שהשתררה בגיטו, היתה היציאה לעבודה מעין השתחררות מאוירת הדיכאון בגיטו. התמורה לעבודה היתה 200 גרם לחם ליום , ולא פעם בתוספת התעללות ועלבונות מדכאים.

בט"ו באלול תש"ב -1942 קבוצת פועלים שעבדה מחוץ לגיטו קיבלה יום חופש מעבודה, ולמחרת לא הורשו הפועלים לחזור למקום עבודתם והורגש שהאיום מכל עומד להתרחש. בשתיים אחר חצות אור יום א' י"ז אלול תש"ב, הוקפה העיירה ע"י פלוגת חיילים חמושים ועם שחר החלו לגרש את אנשי הגיטו מהבתים אל חצר בית הכנסת. היו כמה חולים שלא יכלו לקום ממיטתם והם נורו בו במקום. לאחר שרוכזו כולם בחצר בית הכנסת, ציוו עליהם לשכב על הארץ עם הפנים מטה, שניים שהרימו את ראשיהם נורו במקום. לאחר כמה שעות של שכיבה על הארץ בא ראש הס.ס האחראי על מבצע ההשמדה, העמיד שולחן והקריא בשמותיהם של 20 איש הראשונים. אלה צוו לקום וללכת בלווית אנשי הס.ס. הם הובלו לקצה רחוב קרבה בדרך לכפר וויסטוביץ, שם עמד מבנה בלתי מקורה. בשטח בניין בלתי גמור זה העמידו שולחנות, ביניהם העבירו את הקורבנות, ציוום לכרוע ברך עם הפנים אל הקיר וירו בגבם בנשק אוטומטי, אחדים התמוטטו ומתו במקום אך רובם עוד פרפרו בין החיים למוות, אחרים רק נפצעו ושתתו דם אך עוד היו בהכרה מלאה כשנזרקו לתוך המבנה. משנשמע קול היריות וזעקת הקורבנות הראשונים הגיע למקום הריכוז ולאלה שהיו כבר בדרך לבית המוקד והמצב כבר היה ברור בכל אימתו, החלה תסיסה בין המובלים והם החלו לברוח כשהם קופצים מהמשאיות המובילות ונמלטים אל היער ושדות הקמה. אולם כולם פרט לשניים שלושה נתפסו ונורו על ידי השוטרים הרכובים. גופותיהם כיסו את כל הדרך שבין הכפר ליער. אין לתאר את הרעש והזעקה שעלתה מחצר בית הכנסת. ברם רק מעטים ניסו למלט את נפשם. רובם הלכו מחוסרי רצון חיים כצאן לטבח וקבוצה אחר קבוצה הובלו במשאיות וברגל למקום המוקד, הועברו בין השולחנות, אונסו לכרוע ברך מול הקיר , נקצרו בנשקים האוטומטיים והושלכו לתוך המבנה. ועם האחרון, שעה שהבית התמלא בגופות הקדושים, הוצת הבית על כל הנמצא בו. בשורת הטבח עברה בין הגויים שבכפרי הסביבה והם התאספו לאלפיהם והתגודדו בסביבת מקום המוקד, הם סיפרו לפרטיזנים אחרי השחרור, שראו את הקורבנות כאשר רבים מהם עומדים אל החלונות, מתחננים וזועקים עד שהכל התמוטט, הקולות נדמו והבית על כל קורבנותיו הפכו לעפר ואפר.

יזכור

.מעט הניצולים שהספיקו לברוח ליער ומספר אנשים מהקהילה שהיו מחוץ לוישניבה בזמן האקציה, נמלטו ליערות וניסו לחבור אל הפרטיזנים. אלה שהצליחו השתתפו במספר פעולות חבלה נגד הצבא הגרמני, כמו כן בוצעו שתי פעולות נקם: הראשונה נקמה במשתפי הפעולה מוישניבה: שני אנשים שהיו מגויי העיירה ושהפכו עם בואם של הגרמנים למשתפי פעולה עם הגרמנים, הציעו להם היכן כדאי לבצע את הרצח וירו בבורחים. שניהם הוצאו על ידי פרטיזנים מבתיהם והובלו ליער שם בית דין צבאי גזר עליהם מוות בירייה. הפעולה השנייה היתה פעולת נקם בגויים שמהרו להתיישב בבתי שכניהם היהודים הנרצחים. גדוד פרטיזנים שגויס לצורך הפעולה נכנס לעיירה עם לילה. ראשית הוצת בית הכנסת הגדול, מקום שם התקינו להם הגויים נגריה. לאחר מכן הוצת כל העיירה על ארבע קצותיה. כעבור שעתיים בערה כל העיירה באש, (מלבד בתים בודדים בפאתי העיירה), שעה שהגויים בורחים מבוהלים.

לרשמי מסעי לוישניבה בשנת 1996, הקש כאן

למעבר לאתר "העיירה ואני" ,אתר המספר את הביוגרפיה של משפחת סבתי, החל מימי מלחמת העולם הראשונה, הקש כאן

לאתר הלימודי ''מסע בזמן היהודי'' שנבנה ע''י מרכז פדגוגי טכנולוגי עמל1, אתר המשלב את הסיפור של משפחת אלישקביץ'